וואלה לא קל
אני לא אכנס לקטע של ה"עצמאי הנרגן" אבל וואלה, לא פשוט להיות כאן עצמאי. לא במדינה הקטנה והקשוחה שלנו, שנגיד שלא ממש מעודדת עצמאים ועסקים קטנים. לא בתקופה הזו, רווית התוכן והרעש הלבן ובטח שלא בתחום שלנו, הקולינריה. גם היא רוויה מכל כיוון ועוברת תקופת רכבת הרים, שקשה להבין לאן זה הולך בדיוק.
דג במים
אבל הייתי רציני שאני לא הולך לקטר. אז זהו, זה מאחורינו. עם זאת שלא קל, אם יש משהו שלמדתי מדרכי כעצמאי, זה שאין לנו ברירה אלא להישאר חיוביים ותמיד לחתור לעשייה, גם אם לא מובן בדיוק מה ולמה. כמו שדג חייב תמיד להמשיך לשחות, גם אם זה נגד הזרם לתקופה. לפעמים העשייה לכשעצמה תביא את התשובות.
כאן אני בעצם מברך על התקופה הזו בקולינריה, היא שוקקת ומבעבעת ופותחת לפנינו מגוון עצום של פלטפורמות שונות ותכנים לעשייה ויצירה ; כתיבה קולינרית, הפקות צילום, אירועים פרטיים, ייעוץ קולינרי, הוראה, סדנאות, תיירות קולינרית, הרצאות... to name a few.
רישות
כעצמאי בתחום, מה שמצאתי לנכון עבורי, זה ליצור רשת רחבה של מוקדי עשייה, תוך ניסיון תמידי להתחבר עם מקומות ואנשים שאני מאמין בהם ורואה אתם איזשהו פוטנציאל ואופק קדימה, ולאו דווקא לעתיד הקרוב. צריך גם לחשוב קדימה ולא להיות תלוי מדי במוקד אחד או בזמן אחד, זו אחת מיתרונות הרישות. עם הזמן, מבחינים שהרשת שטווינו פועלת למעננו ומתרחבת למעגלים שלא צפינו או תיארנו.
ארגז כלים
כמובן שלכל דבר גם חסרון, ככל שנגדיל את הרשת, כך המיקוד שלנו בכל מקום יפחת. אם נחזור שוב להסתכל על הפן החיובי במשוואה- נסיק שאנחנו תמיד צריכים להתייעל וללמוד איך אנחנו מפתחים ארגז כלים ניהולי, כזה שמאפשר לנו לנוע קדימה.
תיאום ציפיות הוא חלק אקוטי בעניין. ככל שנגדיר ונדייק את תפקידנו, לפני תחילת פרויקט, באשר יהיה, כך נימנע מפלונטרים בהמשך ונדע מהו חלון הזמן שאנחנו צריכים כדי להתמקד במקום אחד, לבנות את התשתית, להטמיע תהליכים ושוב לנוע קדימה.
לסלול דרך
ברגע שמתרגלים לדחף הזה, תמיד לנוע קדימה, מגלים עוד משהו מעניין; לעתים אנחנו נדרש לפעול במצב לא מוכר לנו ואם לא נותנים לפחד לשתק אותנו, היצירתיות והדמיון מיד נחלצים ומתחילים ליצור אופציות ורעיונות , שפותחים בפנינו דרך חדשה ומסקרנת. ככה בעצם אנחנו "סוללים את השביל מרעיון להגשמה".
להיות
הדרך קדימה תמיד קצת מפחידה, אותי בכל אופן, אבל עוד כלי קטן שאני נעזר בו, הוא פשוט להביט על הדרך שכבר סללתי ואילו עוגנים הצלחתי לשמר ופשוט לבטוח בדרך. במילים אחרות, לבטוח בעצמי. זו ממש לא העצמה עצמית, אני פחות מתחבר למונח (חבויים שם יחסי דואליות עם הלקאה עצמית), אלא פשוט
להיות עצמי ולהעמיק את הקשר הזה עם עצמי.
על הדרך, אנחנו למדים הרבה על מה נכון עבורנו ולעתים אף חשוב יותר, מה לא נכון. כך שבזיכרון התאי שלנו (כן כן, לתאים שלנו יש זיכרון מעולה) נדע לא לחזור על אותם פניות שגויות, כי הן חוזרות אלינו, בכל מיני צמתים בדרך ואנחנו נבחנים עליהם שוב ושוב.
עוגנים
התובנה שאנחנו כל הזמן על דרך ובלמידה תמידית היא לאו דווקא פשוטה לעכל, אז באמת חשוב לשמור על העוגנים שלנו ולהתרפק עליהם מעת לעת וכשאנחנו מגיעים לפסגה כלשהי, לנוח עליה ולחגוג אותה. הכל מושג בעמל רב ורגעי ההגשמה חולפים על פנינו במצמוץ.
אז שמרו על עיניים פקוחות ולב פתוח. היו עצמכם ותאמינו בדרך. מאחל לכל אנשי העשייה, שנה אשש ובטח נתראה בקרוב ;-)
